"לסנדוצ'יית ענבי ברוטשילד דרושות\ים עובדות\ים במשמרות\ים, לא הרבה כסף, לא כולל שבת, עבודה קשה, סביר שלקוחות מעצבנים". אלו כנראה הסיבות שבגללן אני לא אהפוך את כישורי הסנדויצ'ים שלי לעסק. ואז הגיע בנזוג ואמר לי שהוא ניסה בבוקר לשחזר את הכריכים מאמש ולא ממש יצא לו טעים, ושאולי כדי לי לתעד אותם בבלוג או משו. הגרסה הוירטואלית לסנדויצ'יה שלא תוקם, מדי פעם פה בבלוג.
השנה החדשה נפתחת בסופ"ש ארוך ומפרגן שבו זכינו ל- 3 מנות משמחות של מרק העוף הכי טוב בעולם. אני אמנע מלתאר אותו, כי מה כבר אפשר להגיד על מרק עוף, רק אספר שאותו מכינה סבתא יונה, (שהיא לא רק אלופת המרק, אלא גם אשה מצחיקה, והתואר "יודעת למשוך בחוטים כדי להשיג מה שהיא רוצה" כנראה נכתב עליה). יש אומרים שהמרכיב הסודי של המרק שלה הוא קמצוץ של אבקת מרק סינטטית. אני מסרבת להאמין.
מפה לשם מצאנו את עצמנו מורעבים וחמודים הולכים לממלכת המרק גם בחג השני. קיבת הסטודנט שפיתחנו לעצמנו בשנות התואר שעברו ועוברות עלינו, מאפשרת לנו לא לאכול בכלל כמה שעות טובות ואז להתחזר כמו צמד בהמות 7 דק' לפני שהולכים לישון. וזהו בעצם סיפורו של ערה"ש ב'. בצהריים מרק, בלילה בליסה. בדרכנו הביתה בשעת לילה מאוחרת בכבישי ת"א-ר"ג הועלתה אופציות הבליסה באבולעפיה שנפלה מהר מאד ע"י החצי העייף שבפורום. נזכרתי שהממרח היחיד שיש במקרר הוא לַבָּנֶה, ועם זה אפשר לעשות רק סנדוויץ' לילדים מסכנים. מכיוון שאפילו עגבנייה לא היתה לנו נאלצנו לעלות לרגל למקדשי ה- ampm. ברשימת הקניות: גבינה בולגרית מלוחה מלוחה ועגבניה. בפועל כל מה שראיתי על המדפים היו קופסאות ג'מבולה ענקיות של בולגרית במחירים שבכלל לא יפים לכל נפש. 24 ש"ח בקופסא הכי קטנה שיש. זין עליהם. בסוף קניתי גבינת עובש מהסוג הכבד, שיחסית לכמות עלתה לא מעט, (11 שקלים) אבל לא היינו צריכים יותר מזה.
המלאכה כולה לא הייתה מפתיעה. לחם אגוזים מארקפה שיש אצלנו כמעט קבוע במקרר, שכבת לבנה טיפה יותר מדקה בשביל לעמעם קצת את החריפות של גבינת העובש, שנמרחת בקלות על שכבת הַלַּבָּנֶה, בצל ועגבניה. למען האותנטיות וחשיפת מכשולים והתלבטויות שהיו בדרך אספר שבנזוג גם שטף טוב טוב חסה, שלהחלטתי הועפה. מה לעשות, לא מתאים.
הסוד בסנדוויץ' מוצלח ולא מציק הוא חיתוך העגבניה לחתיכות קטנות יותר מחצי – נגיד רבע. בעיה נפוצה בעיקר בכריכים (ופחות בסנדויצ'ים) קשורה בדיוק בעניין הזה של חיתוך גס מידי ולוקה בחסר שהופך כל נגיסה למבצע שלם. כל ביס שולף איתו פרוסה שלמה של עגבניה ואז אתה מוצא את עצמך מנסה לחתוך אותה בשיניים כך שעדיין ישאר ממנה חצי על הכריך. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים – ממש בקו החיתוך של העגבניה לחתיכות מספיק קטנות.
(יומיים מאוחר יותר הכנתי את אותו סנדויץ' עם ביצת עין עליו. אין הרבה מה להוסיף על זה. מבחינתי תוספת ביצת עין לא יכולה להזיק לשום סנדוויץ' או כריך. במובן הזה זה כאילו ולספר שהוספתי מלח ופלפל שהוסיפו לטעם).
מזמן מזמן ישבה מישהי בסלון ביתי ושאלה "מה יש ללמוד בכלל בלימודי מגדר?" היא אמרה שבעולם שיש שיוויון בין נשים וגברים, זה קצת מנותק מהמציאות ללמוד את זה. לא, את.
הקושי להסביר לאנשים שמתעניינים "על מה ולמה לימודי מגדר" הוא אולי אחד הדברים היותר מתסכלים בעולם. אני מניחה שזה בגלל שקשה לי לצמצם את הנושא, או לפחות את ההסבר על הנושא לשיחת חולין קצרה, ובדרך-כלל בסיטואציות כאלו אני יוצאת כבעלת קפריזות מבובלבלת ופרצוף כועס. עם הפרצוף הכועס שלי דווקא אין לי בעיה, אבל לפעמים הנושא כל-כך מעייף שברגעים כאלו אני כבר לפעמים מעדיפה לשתוק.
אז במקרה מצאתי מספר איורי קומיקס בנושא כדי להקל עלי את סיטואציית ההסברה, וזהו, מהיום לא מסבירה לקופיפים פרמיטיבים למה הנושא הזה הוא יותר מראוי שילמדו אותו ומסתפקת בהסברים ויזואלים ופשוטים יותר.
את זה פה הראשון אני הכי אוהבת מכולם, בגלל שהוא אוגד תחתיו מלא, מלא מהתפיסות החברתיות על נשים, על גברים ועל הדבר הזה שנקרא מגדר. הרעיון שאפשר ליצור סטנדרט אחר (ובפעם הבאה הבחורים שבתמונה ייצרו משו זוהר יותר למה שנתפס כגבריות) מצליח לחשוף את הנזילות של מה שנחשב גברי ונשי.
מטרת הארוע: לעבור את המבחן בניקוד, אם לא במועד א' אז במועד ב'
כך מתחילה סאגת הייסורים של מה שלטענתי הרס לי את החיים בשנה האחרונה, ומה שלטענת בנזוג הוציא לי את החשק לחיות. כמה פרטים מעל ומתחת לפני השטח: המבחן בניקוד ידוע לאורך השנים כאחד המבחנים המזעזעים בחוג ללשון, כזה שרבים נכשלים בו\ נבחנים בו לפחות פעמיים\ עושים את הקורס שוב. אני אפילו שמעתי על מישהו שקעקע על זרועו השמאלית את רשימת הבניינים הדגושים. כשחיפשתי בגוגל "מבחן בניקוד אוניברסיטת תל אביב" כדי לראות מה אומרים על זה בעולם הגדול, גוגל הוביל אותי ישר לתוצאות שקשורות רק מבחן במדעי המחשב. זה באופן סמלי מבטא כמה מסוייט המבחן הזה, שהוא רק במסווה בתחום מדעי הרוח, אבל מרגיש כמו הכי הרבה מתמטיקה שספגתי בחיים.
עכשיו אני, בתור נמלה חרוצה, אין לי בעיה עם חרישה אינטנסיבית למבחנים, עם הסתגרות בבית ואיבוד צלם אנוש (ע"ע אכילת שתי חבילות ביסלי גדולות לבד), זה אפילו מרגיע אותי. ככה זה – כדי שיהיה נעים בחורף צריך לעבוד קשה בקיץ, ואת זה כל נמלה שתפגשו ברחוב תגיד לכם. אבל תחשבו איך הנמלה החרוצה הייתה מרגישה, אם עם בואו של החורף הייתה מוצאת עצמה בדיוק במצב של חרגוליקו העצלן?! כל סדרי העולם שלה יתהפכו. גם היא בסוף תלך לים כל הקיץ אם היא תבין שזה שהיא עובדת קשה ומכינה את עצמה לחורף, לא בטוח יעזור לה. וככה זה קצת עם המבחן הזה.
בכל התקופה הקדחנית הזו אפילו לכלים שבכיור לא הענקתי את תשומת הלב שהייתי רוצה להעניק, וכל מה שנשאר לי בעצם הם כמה אתרים ממוקדים לנחמה עד שיחלוף הזעם:
שפר
כנראה בית הקפה האהוב עלי, למרות שאני חוששת להשתמש בתאור הזה. אנשים שמכריזים על בית קפה הקרוב לביתם ככזה זה ישר מחשיד, כאילו הם עברו תהליך של שכנוע עצמי ושל פשרה, שבסופם הם הגיעו לדעה המסנוורת הזו. אז נסגור ששפר הוא על-הכיפאק של בית קפה, ובמקרה הוא גם די קרוב, (אבל לא הכי קרוב) וכן אני אוהבת אותו פלוס. האיזון בין האנשים המרגיזים ללא מרגיזים נאה בעיני, האוכל טעים, ואפילו הקפה – יודעים כבר להכין לי אותו רותח ולא פושר. אבל לנו, לי ולשפר היה כמעט את הריב הראשון שלנו. (זה לא היה ריב, כי אני שתקתי וספגתי). הימים היו ימי שרב, ואני ישבתי שם כדי ללמוד למבחן הארור מלמעלה, כשהדבר המנחם בכל האירוע הוא סנדוויץ' האבוקדו שתיכננתי להזמין. כשהגיע הסנדוויץ' אני לא חשדתי במשהו חריג, אבל החברה שהייתה איתי דווקא חשדה בדלילות האבוקדו. האבחנה שלה עדיין לא כל-כך ערערה אותי, והמשכתי לנגוס בכריך בתשוקה רבה. בהמשך הצהריים, כמו בסרט שערוך ממש טוב, שמעתי את הטבח אומר: "חייבים לקצץ עם האבוקדו, כבר לא נשאר לנו הרבה". וזהו כנראה תחילתו של משבר האבוקדו בשפר, שיזכר לדורות שכן בפעם הבאה שרציתי להזמין סנדוויץ' אבוקדו – זה הוחלף בתפריט כסנדוויץ' בריאות, ואני – אני לא מזמינה את הדברים האלו. עם זאת בלי אבוקדו או עם אבוקדו שפר מסתמן באופן משמעותי כאתר של נחמה.
העבודה שלי – משמרות לילה
בכל תקופת העומס דיללתי בשעות העבודה שלי. פחות או יותר מה שנשאר מזה הן משמרות הלילה, הידועות גם כעולם אחר בו להכין קפה זה לא מכיוון שאת צמאה, אלא כי זה מעביר לפחות עוד 10 דק' מהמשמרת. מבחינתי כל משמרת לילה מתחילה כבר יום לפני המשמרת, בו אני כבר חושבת על כמה מבאס יהיה ללכת למשמרת לילה. היום של משמרת הלילה עומד בסימן הדחקה או עצלות מרובה, והיום שלאחר משמרת הלילה, לא משנה עד כמה מאוחר אני אשן בו, תמיד ישתרך בעצלתיים. אבל הדבר הכי מדהים במשמרות לילה, הוא הבוקר שלמחרת. מצד אחד, הבנתי שאני יכולה לחטוף תנומה קלה של שעתיים, לקום קצת עייפה, להמשיך את היום כרגיל, ורק בערב להרגיש שוב את העייפות. מצד שני עומדת פה על הפרק אהבתי לשינה. 8 שעות שינה מ 8:00 – 16:00 שמכפרות על 8 שעות של עירנות בלילה. קשה לנסח כמה אני אוהבת לישון, ובעיקר כמה זה כיף לישון אחרי משמרת לילה, כשהגוף באמת באמת עייף ומעביר עצמו למצב שינה בקלות. אני כל- כך אוהבת לישון עד שלפעמים השניה הזו שמתעוררים בה וחוזרים לישון היא השניה הכי טובה בשינה כי היא מאפשרת להיות מודעת לזה שאת ישנה. וזה, זה עושה אותי מה-זה מבסוטה. אני ישנה עכשיו, אני יודעת את זה, ואני אפילו הולכת לישון עוד. זה כמו הערך המוסף של אדם בתוך יער ששומע עץ נופל.
אינטרנט
בעברית: "מִרְשֶתֶת": רשת מחשבים גלובלית, המחברת רשתות מחשבים שונות, ומקשרת בין מיליוני מחשבים בכל העולם. יאללה יאללה איזו הגדרה משעממת. חוץ מזה שאינטרנט בשבילי הוא קצת מדע בדיוני ואני לא מצליחה לגמרי להבין איך זה שהכל עובד שם מאחורי הקלעים, זה מקור מס' 1 להתמהמהות הקיומית שלי. אין דרך טובה יותר בעולם לא להתחיל לעשות דברים מאשר לקום בבוקר ולהתיישב ליד המחשב. זה לא במקרה שאין טיימר בצד של המחשב שמראה לנו כמה שעות היינו היום באינטרנט, או כמה שעות היינו השבוע. בעולם שבו זמן נמדד בכסף, וזמן הוא דבר יקר, אפחד לא היה רוצה להטיח לך בפנים את העובדה שאתה מבזבז את הזמן שלך. ואני מבזבזת המון מהזמן שלי שם. זה קצת מוזר, מכיוון שבתור אחת שלא מכניסה טלוויזיה הביתה מחשש משמעותי לבזבוז זמן, ברור לי שהמחשב נהיה אחד כזה. מישו יצטרך לתת על זה את הדין מתישהו, אבל עד אז האינטרנט הוא אתר של נחמה.
בית
"עם כל הכבוד לדיון העקרוני שפיתחנו כאן, הילדה שלי נותנת לי תעסוקה למשך שנים, אני מסתכל עליה צוחקת ומשחקת ובאמת שלא אכפת לי משאר השטויות והסודנים". כך אמר לי מישהו שהתנגחתי בו על העובדה שאפילו על נושאים שקרובים אליו, הוא לא מזיז את התחת, ואני דווקא לא אמרתי שומדבר על סודנים, אלא על מקרה מאד ספציפי שנגע לכיס הקטן שלו. מה שמצחיק עד מרגיז זה, שאותו בנאדם בהזדמנות אחרת התנגח בי, ולא הצליח להבין איך אני בכלל יכולה לחשוב על להתחמק משירות מילואים ועוד להאמין שזה בסדר. בזמנו ההצדקה שלי הייתה זהה לשלו: גם החיים האישיים שלי ניצחו מול הצורך הבוער של הצבא לשלוח אותי לשבועיים לערבה.
גם הבית שלי, המיטה שלי והבנזוג הכי טוב שלי – כשאני מסתכלת עליו צוחק – נותנים לי תעסוקה למשך שנים. אלו הם הדברים שגורמים לי להבין לרגעים שהמבחן בניקוד הוא כלום. אבל מה אם לי או לילדים ההיפוטתים שלי לא היה קטשופ או נגיד סתם מיטה מפנקת לישון בה? הבנתי שדווקא הדאגה לעולם הקטן שלי היא זו שמובילה אותי לחשוב על "שאר השטויות שבחוץ" כמו שניסח את זה ההוא. אולי זה ממניעים אינטרסנטים, אבל ככה זה כשאתה מת מפחד שמשו רע קורה פה שהולך להתפוצץ לך בפרצוף. בסופו של דבר כולם מרוכזים בעצמם, ואולי מה שמנחה את כולנו זו הטובה האישית שלנו, המעגל המצומצם של אנשים שאנו דואגים להם, רק שהעבודה הזו מובילה אותנו לפעול בדרכים שונות. בעוד אחד לא רואה את הקשר שבין "הסודנים" לחייו האישיים האחר רואה, וזו הסיבה שיש לו עניין במצבם. ההשתקפות הזו היא הכרחית כדי לגרום לך לפעול בסיטואציה מסויימת, וכשהשתקפות כזו לא מתרחשת זה רק הגיוני להישאר אדיש. ואולי, אולי, אולי זו הסיבה שאין לנו מקום להזדהות עם כל העוולות בעולם.
הימים יחסית ארוכים ממה שהייתי רוצה שיהיו בתקופה הזו ואני רק מקווה שיגיע 1 בלילה ואוכל לומר, טוב זהו למדתי מספיק להיום, אפשר לכבות את המזגן, להדליק מאוורר וללכת לישון. לפני השינה מספיקה עוד לחשוב על ההתמכרות החדשה שלי לקטשופ, על זה שאני מוסיפה קטשופ לפסטה בולנוז שההורים החמודים של בנזוג מביאים לנו, ועל זה שאישרו להכניס משאיות עם קטשופ לעזה ובטח עכשיו לילדים שם יהיה קצת יותר טעים בפה. נחמה עצובה עבורם. אני יש לי כמה מיכלי קטשופ שארצה.
אני בכלל התכוונתי לדבר על התיאוריה הדי מוצלחת של מרצה אחת שסיפרה לנו פעם שאמא שלה או סבתא שלה אמרה שכל בן אדם מקבל את הפרצוף שלו עד גיל שלושים. לכל אחד באמת יש כזה פרצוף, הבעה, שלדעתי היא מתעצבת עוד הרבה לפני, אבל 30 זה גיל מספיק דרמטי כדי לסמן אותו כיעד כזה שמשם אין דרך חזרה. אני למשל יש לי את הפרצוף הסובל שלי. זה מן פרצוף כזה שנראה כאילו תמיד לא נח לו, והוא מבואס, או מוטרד או משו כזה. אבל מה שבאמת קשה איתו זה שהוא קיים גם במצברוח שהוא לא כזה. וזו כנראה הסיבה למה כל הזמן שואלים אותי בשוק, אבל גם ובעיקר בפיצוציות "ילדה למה את עצובה"?, "למה את כועסת"?, ובעיקר "אבל למה את כועסת", כאילו למרות כל הדברים שקורים לי בחיים (והם כמובן יודעים עליהם הכל), עדיין אין לי מה לכעוס. וזה נכון, הרבה מהזמן אני באמת כועסת אבל לא תמיד, ובטח לא בהתאמה לפרצוף. הוכחה מוחצת לזה שהפרצוף הזה שנדבק לך עד גיל שלושים הוא לא תלוי סיטואציה היא מקרה כזה שבו נכנסתי באחד מהימים שהיה משמח במיוחד, וכולי הייתי שמחה ומבסוטה, ונשבעת נשבעת שגם אז המוכר בחנות שאל אותי אבל למה את עצובה?!
ישר דקרתי אותו (בלב שלי, בלב שלו).
אבל אולי לזה התכוונה הייצור השעיר ג'ודית שאמרה: Happiness is not always the best way to be happy
כלומר חיוכים זה כזה כבר לא המסמן של הפפינס, מעכשיו רק גבות קמוצות.
אז על זה במקור רציתי לכתוב, ועל כל מיני בחירות שאנחנו עושים בחיים שלנו, או לא עושים, כשבאופן אובייקטיבי ברור שהן יותר קשות ומרחיקות אותנו מדברים שיביאו אותנו לאושר מהיר ועדיין עושים אותן. או בקיצור איך זה שלא אימצתי עדיין כלב או עשרה למרות שנו, כלב זה הפיננס לוריד. בכל מקרה זה לא ייצא. בגלל שאתמול נסעתי באוטובוס. זו הייתה נסיעה מעייפת עם מלא אנשים ורעש ועוד אנשים, וילדים מזיעים, ומבוגרים שצריך לחשב אם אתה מפנה או לא מפנה להם את הכסא, ובשביל זה להבין בני כמה הם, ואז זה יעליב אותם שאתה קם להם. אז הבנתי. זה כנראה מספיק בוער: כללי התנהגות באוטובוס ועוד דברים שאף אחד לא מספר לכם שאתם קונים את החופשי החודשי הלוהט של דן (יכול להיות שגם של אגד).
פרולוג – זין אני לוקחת מונית
אז נסיעה באוטובוס היא דבר מורכב שמתחיל עוד הרבה לפני העלייה לאוטובוס. כלומר אני אדבר על הנסיעה שלי, זו שאני רואה אותה כהכי יעילה, נוחה והכי חשוב חסכונית במגע עם אנשים זרים זרים, אך עם אופציה למגע עם אנשים שיש לך עניין בהם. בואו נניח שהמטרה הכי חשובה בעלייה לאוטובוס חוץ מההגעה למקום היעד היא הנוחות. נוחות = לשבת באוטובוס. אולי במקרה שלי זה קצת קיצוני כי האוטובוסים "שלי" קרובים להיות פחות אוטובוסים ויותר קרון מסע (עם החידוש שעכשיו יש מישהי מכריזה באיזו תחנה האוטובוס נמצא! אמריקה!), הידוע בשמו גם קו 25 שתמיד מפוצץ, או 24 בו אני עולה בתחנה השנייה שלו אבל עומד להיות מפוצץ כבר אחרי ארבע תחנות. אז ככה, אם המטרה העיקרית שלנו היא להגדיל את סיכויי הישיבה, אני חייבת להוציא את כרטיס האוטובוס עוד בטרם הגעתי לתחנה, כי תמיד יש סיכוי שהאוטובוס יקדים ואז מה אני אמצא את עצמי מתעכבת מאחורה, ומפספסת את מקומי בגלל שלא הוצאתי את הכרטיס עוד כשיצאתי מהבית?! זין. שמה אותו בכיס ישר, כמו פרסומת טובה לכרטיס אשראי או משו. עכשיו יש את עניין הדריכות בתחנה, המעקב, הציפייה הממושכת לאוטובוס שאמור לצאת ב-7:37 מהכרמלית ותוך 3 דק' להיות כבר במגדל שלום. כשכבר מזהים אותו מקרב צריך לקחת בחשבון טווח הנסיעה, מהורת עצירה והכי חשוב נקודת עצירה. זה לא כ"כ מסובך ובעיקר מתגמל לדעת את זה. כי אז זוכים לעלות ראשונים לאוטובוס, ואפשרויות הבחירה גדלות. לא רוצה לצאת לא צנועה אבל אני רוב הפעמים זוכה לעלות ראשונה, ולא תגידו שיש שניים-שלושה אנשים בתחנה, גם בסיטואציות קשות כמו בשש בערב התחנה של האוניברסיטה. בסדר, לכל אחד יש משו שהוא ממש ממש טוב, ואני כנראה טובה בלעלות ראשונה לאוטובוס. (וחשוב להדגיש מרפקים ואלימות לא נכנסים למשוואה)
גוף בתוך גוף
נגיד שכבר עלינו לאוטובוס, ופחות או יותר הוא לא מלא וגם לא ריק. עכשיו צריך להחליט איפה לשבת. יש במה שנוסח במקום אחר (שהוא גם ההשראה לנסח בכתב את תורת האוטובוס) כמהלך של "מרוץ למושב הבודד" (מס' 1 בתרשים), וזה אולי מרוץ וסיטואציה בפני עצמה, אבל במקרה שלי זה לא יעבוד. לא כי אני לא יכולה לתפוס שם מקום, אלא כי בטווח הרחוק זה לא משתלם. 25\24 הם קווי אוטובוס שעולים עליהם לא מעט מבוגרים, ככה שאם ישבת ארבע תחנות, אבל אח"כ נאלצת לקום בשביל לפנות מקום למבוגר, מה עשית בזה? אתה מוצא את עצמך נדחק באוטובוס, בקושי רב למצוא מעקה שתוכל להחזיק בו ואז אכלת חרא. לכן הפרקטיקה הזו לא רלוונטית למצבי, מה שמוריד אוטומטית את הישיבה במקדימה של האוטובוס.
בהמשך יש את מה שפעם היה המושב האהוב עלי באוטובוס, הוא המושב שליד הדלת האמצעית מאחורי הזכוכית (מס' 2 בתרשים), אבל גיליתי שמכיוון שהתנועה שם ערה, קשה להירדם שם, ועניין הדלת שנפתחת כל הזמן לא מוסיף.
האופציה שעומדות בפנינו בהמשך היא המושב של הארבע, (מס' 3 בתרשים).
נדמה לי שכשאתה ילד המושב של הארבע הוא המועדף עליך, לא ברור למה, אולי כי יש מקום להשתולל שם, אבל ברור שבתור מבוגר (שגודל גופו מאפשר לו לשבת על מושב רגיל) זה לרוב המושב הכי גרוע שיכול להיות בעולם. לא רק חיכוך מהצד אלא גם חיכוך עם ברכי אלו שממולך, ועוד שתי זוגות עיינים שבוהות בך. הדבר היחיד שיכול להיות גרוע מזה הוא אם גם נדפקת ואתה יושב בצד שנגד כיוון הנסיעה. כבר עדיף למות. בנזוג הציע שהמושבים האלו של ארבע הם לא במקרה. אלו הדרכים של כינון מוסכמות. אולי יש איזה רצון מלמעלה שאנשים יראו את הפנים של אנשים אחרים כשהם במרחב הציבורי, ולא רק את המאחורה של הפנים. ועוד הסברים מופרכים יותר ופחות: להיחשף לפנים של אנשים יכול לפתח אצלנו רגשות חמלה והכרה בזולת, וכן אולי גם כי במרחב הציבורי יש חשיבות בלראות את הציבור וחוות אותו או משו כזה.
אני לא מצליחה לחשוב על סיבה למה המושבים האלו קיימים, אולי לנכים. אם כי נראה לי שזה בכלל לא כזה נח לשבת שם גם אם אתה נכה. אין שום דבר סביר במושב הזה של הארבע. רק הרבה שנאה ועייפות. כל הנסיעה אתה בוהה במישהו או יודע שבוהים בך. זה מעייף. זה בקטן כמו הנסיעות ברכבות בחו"ל. למרות שבהתחלה הן דיי כיפיות בדיוק בגלל שאתה בוהה כל הזמן באנשים, ורואה מלא סוגים של אנשים (ועוד עם היכולת לרכל עליהם שלא בשפתם (אם אתה מספיק טמבל כמוני)). אבל עם הזמן זה מעייף. כי אז את מבינה שגם בוהים בך, ואי אפשר פשוט לישון על המושב. את תמיד נבהית. באוטובוס זה לא ככה חוץ מבמושב האיימים הטפשי של הארבע.
עם השנים, למדתי את הפוליטיקה שבאוטובוס ולמדתי שצריך להתפשר בשביל גם לשבת וגם להעביר את הנסיעה באופן סביר. שתי האופציות שנשארו לי הן או המושב האחרון והקהילתי או זה שלפניו ונמצא בין המושב של הארבע לבין זה הקהילתי. (לעתים יש שתי שורות כאלו). דרך ארוכה עשיתי מהימים שחשבתי שהמושבים הבודדים בקדמת האוטובוס הכי טובים לי עד שהבנתי שהמושב הלפני האחרון (מס' 4 בתרשים) הוא כנראה סך כל הדברים הטובים כולל הפשרות שיכולים לעשות את הנסיעה באוטובוס לפחות קרובה לסבל. הסיבה לכך, לפחות בעיני, היא ששם הסיכוי שתצטרך לקום למען מבוגר הוא מאד קטן. הם פשוט לא מגיעים עד שם, מחוות ה"מפני שיבה תקום" קורות בד"כ בקדמת האוטובוס.
בזה מסתכמת הבחירה הנכונה של מושב באוטובוס. זה באמת לא הרבה, ולא מי יודע מה מתוחכם, אבל עדיין אני רואה נערות צעירות, אפילו נשים משכילות עם תואר עם תואר טועות שוב ושוב ביושבן במקדימה של האוטובוס. שום תהליך של למידת לקחים לא מתרחש שם.
אשה נשברת בי פתאום
הנסיעה של אתמול שהייתה קשה במיוחד היא זו שהובילה אותי להעלות את העניין הזה על הפרק. מלבד הרעש הרגיל, החם ואזלת ידם של הנוסעים אל מול הנהגים הסתומים שאפילו לא פותחים את הדלתות מאחורה על מנת להוריד נוסעים בתחנה (כאילו ש"פתיחת דלתות" זה חומר שלא עוברים עליו ממש טוב במבחנים שעושים כדי להיות נהג בתחבורה הציבורית, או אולי זה כל שנה יורד במיקוד?), שאלו הדברים הרגילים שקורים בנסיעה, הבנתי שאם רוצים אפשר לעשות ממש סדר בדבר הזה. עובדה שאני יש לי תורה משל עצמי, ולכן מאד נדיר שאני מוצאת את עצמי בסיטואציה שאני לא רוצה להיות בה באוטובוס. אם זה קו חדש, שאיכשהו הזדמן לי לעלות עליו זה כבר מצב אחר… מנסים ללמוד את השטח במהירות אבל זה דורש כישרון מיוחד.
אתמול ישבתי מאחורי שלושה ילדים צוציקים כאלו בכיתה ו' אולי ז'. אחד מהם לא היה בדיוק צוציק. הוא היה שמן ענקי, עם לא מעט כריזמה וסיפורים מצחיקים, אבל עם בעיית הזעה קשה (לפחות עד שיעשו לו הכרות עם מוצר הדאודורנט). זה לא בדיוק כמו שאיזה בחור בוגר יסריח למוות לידך, זה אחרת. סתם ילד חמוד ומגודל שכנראה לא נפגש עם הדאודורנט עדיין. בהתחלה עוד לא היה לו מקום לשבת ואז הוא עמד לידי. כי ככה זה. אוטובוס מלא באנשים, בלי מזגן, 45 דק' נסיעה זה לא מספיק בשביל להיות כועס. צריך גם מישו מזיע לידך. אז בהתחלה די כעסתי, אבל אח"כ אחרי שהוא ושני החברים הצוציקים האמתיים מצאו להם מקום לשבת היה דיי כיף. הוא סיפר להם מלא סיפורים על כל מיני ספרים שהוא קורא, ואפילו אח"כ הם דיברו על איזו פרסומת מפגרת שבה אישה מראה את הציצים שלה, ותהו אם נותנים לה כסף עפ"י מספר הפעמים שהיא חושפת אותם. בקיצור היה מעניין. אבל אז התקדמה לעברי אישה מבוגרת, כלומר אי אפשר להגיד שהיא במובהק הייתה מבוגרת, לפחות לא המובהקות שדורשת ממך אוטומטית לקום מהכסא. ואני אין לי בעיה לקום מהכסא רק שאני כ"כ חוששת להעליב בן אדם מבוגר שלמעשה הוא לא כ"כ מבוגר שלפעמים אני נמנעת מזה לגמרי, בדיוק כמו הפעם. בחישוב מהיר החלטתי שאם היא תראה לי מבואסת מהעמידה הממושכת אני אקום. הבחורה שישבה לידי הייתה כנראה זריזה יותר והכי בקלילות תפחה לאישה על הכתף ושאלה אם היא רוצה לשבת במקומה. וככה גרמה לי להרגיש לא נעים. כי האישה הייתה סופר קלילה, ואמרה כן תודה, בלי כל מיני חישובים מסובכים. 5000 – 3, העולם נגד ענבי.
אפילוג – בסה"כ רציתי להגיע הביתה בשלום
כמו כל דבר טוב גם לזה צריך להיות סוף. רק שבסוף הזה צריך קצת להתאמץ, וכמו בעלייה לאוטובוס גם כאן כדאי ורצוי להיות דרוכים. באוטובוס כזה עם 3 דלתות זה ממש ריסקי לעמוד בדלת האחורית שלו במידה והוא עמוס ודחוק. תמיד יש סיכוי שנפלת על אוטובוס עם נהג שקם על רגל שמאל, וייבצע בתדירות את תרגיל "פותח רק בתחנות שאני מחבב במיוחד". לכן רצוי להיות מספיק קרובים כדי לצרוח עליו במידה והוא לא פותח את הדלת. אם אתם מאחורה, זה אבוד לכם, הזרקורים לא עליכם, ואיכשהו קורה שגם אם מישהו צועק למענכם, זה לא מתעצם, ואז איזה כיף מצאתם את עצמכם תחנה אחת רחוקה יותר בקיץ. בקדימה זה לא קורה, וליד הנהג בטוח לא, אבל לרדת מהדלת שבה עולים זה ממש למהדרין.
אני לא אפתח את נושא סגירת הדלתות על אנשים, למרות שחוויתי את זה. בעיקר כי אין לי הרבה מה להגיד על זה. זה השאיר אותי קצת בהלם, והכי חשוב לא הצלחתי לפענח את המתודיקה שעובדת מאחורי זה. הלמידה שלי מול זה היא אפסית. האירועים האלו לרוב מסתכמים ברמת ההיסטריה הלא ממוצה של קללות והלם, אה כן וגם קצת כואב בראש או בגב, תלוי איפה הדלת מחצה אותך.
זהו, זו פחות או יותר כל התורה על רגל אחת איך אפשר להקטין את הנזק שבנסיעת אוטובוס. לא דיברתי על נושאים כמו הזמן הפנוי שיש לנו באוטובוס ומתודת הבהייה באנשים, הקריאה, הבחילה, כאב הבטן, ואפילו שום מילה על נושא כאוב שקרוב ללבי הלא הוא תופעת הערסים שמתקשים להבין את ההבדל בין פלאפון מנגן בלי אזניות, ופלאפון מנגן עם אזניות. זה מרגיש כאילו הזנחתי את הידע החשוב באמת, זה על שעות הפנאי, ובמקום נתתי במה לכל הפוליטיקה שבנסיעת אוטובוס. אז רק שיהיה ברור: עדיף נסיעה אחת ארוכה ונעימה בעמידה עם ידיד מאשר אחת קשה בישיבה.
שיט. לא סגורה על זה.
שקופית 1#
ולסיום בלוג מוצלח ומעניין (אם כי היום זו הפעם הראשונה שממש קראתי פוסטים שלמים שלו), הרבה על תחבורה ציבורית, ועל העיר ואופניים ואוטובוסים וגם על אנשים רעים (עם אף רע כזה) שעושים את החיים שלנו לפחות חמודים. אני מלנקקת אותו פה בתוצאת חיפוש אוטובוסים.. אבל יש שם עוד מה לקרוא וגם תמונות ביזאריות של נשים ערומות.
אחת המסקנות שהגעתי אליהן אי שם לקראת סוף התואר היא שכשלוקח לי יותר מדי זמן להתחיל לכתוב עבודה, אני כנראה צריכה פשוט להתחיל לכתוב אותה מהאמצע כלומר להמציעַ (מלשון אמצע) את העבודה. פשוט להיכנס בה מהאמצע של הדברים, שהם למעשה גם עיקר הדברים, אחרי ההסברים וההקדמות וכל מיני כאלו שהם לרוב מאד מאד שבלונים. ככה קרה שבתוך כל אותם תרשימי זרימה שסידרו לי כל מיני עבודות אין סופיות, גיליתי עם הזמן שאני פשוט צריכה להתחיל את הכתיבה בלנסח מה שאני רוצה. הפרקים הראשונים מה לעשות יהיו כנראה האחרונים.
יש לי שני חצאי פוסטים לא גמורים שלא מעט זמן התעקשתי לכתוב אותם. הם לכאורה המוצא של הכתיבה הזו, אולי של הבלוג, אבל נדמה שמה שקורה אתם הוא – שככל שהם מתנסחים הם גם מתרחקים מהדבר שאני רוצה להגיד. כאילו וההתחלה, המבוא ובעצם מה שכל סטודנט לספרות ישמח לקרוא לו הפאבולה של העלילה עוד רחוקה מלהתגלות. הקושי לנסח את הפוסטים, אולי אפילו יותר מהפוסטים עצמם הם נקודת המוצא של כל הדבר הזה. הם המבוא, הם אלו שבדרך-כלל מסבירים (ויותר בדרך- כלל טוענים שמסבירים) את העשוי לבוא. זו כנראה הסיבה למה התעקשתי כל-כך על הפוסטים הלא כתובים האלו. והרי בעצם שאני יודעת שגם לא לכתוב אותם הוא כנראה השיקוף הכי מוצלח עד מדוייק למה שאני רוצה להגיד ומסתבך.
עכשיו, אחרי זמן מה של התעקשות, אני יודעת שאת ההתחלה כנראה אוכל לנסח רק מתישהו בסוף. אז אני רושמת בצד איפשהו (וממרקרת) לא לשכוח לנסח מבוא, ובינתיים להתחיל מהאמצע.
***
כבר די הרבה זמן שאני לא קוראת ספרים. כנראה שהדבר המוזר הזה התחיל עם העומס הסטנדרטי של הלימודים. זה כמעט נכון לגמרי שבזמן התואר אין ממש זמן לקרוא משהו אלא אם הוא קשור ללימודים, ותמיד יש איזה מאמר או עשרים שמודפסים ומהודקים יפה, מונחים קבוע בסלון ועושים לך רגשות אשם על זה שלא קראת אותם עדיין. אני אומרת שזה כמעט נכון כי בעצם למי אין זמן לעשות משהו כמו לקרוא ספר?! בסופו של דבר זה רק עניין של סדר עדיפויות. ואני, הייתי בטוחה שעשיתי סדר בסדר העדיפויות שלי. מינוס טלוויזיה, מינוס עיתונים, פלוס מינוס אינטרנט, כל אלו אמורים לתת לי לפחות מספיק זמן כדי למלא אותו בדבר הזה שלפחות עד אז מילא לי לא מעט מהפנאי.
אני חושבת שהספרים היחידים שקראתי לאורך התואר היו קריאות החובה באוניברסיטה. כל מיני יצירות קאנון שרוב האנשים שעשו 5 יחידות ספרות אם לא פחות פגשו בהן. אני מה לעשות עשיתי 5 יחידות בגרות שכולן על יצירות שואה. (נו, מן פרוייקט מיוחד כזה של בתי ספר בעיירות פיתוח…) ככה יצא שרק לא מזמן קראתי (השם ישמור) את "מאה שנים של בדידות", או את "חמדת" או את "הזר". את "1984" למשל (אל תסקלו אותי באבנים) עוד לא קראתי. אבל אם השמועות נכונות אני יכולה רק לקנא בעצמי שהספר הזה עוד לפני.
העובדה היא שכשהיה לי מעט זמן ברובו נמנעתי מלקרוא. נדמה לי שזה היה מן שיתוק כללי כזה כשהבנתי כמה דברים יש שאני מכירה ורוצה לקרוא, וכמה עוד אני לא מכירה, ופתאום יש ערימה של ספרים שהם שילוב של רוצה וצריך שאין לי כח להתעסק אתם.
אז חשדתי בעצמי. הבנתי שאין לי כח לקרוא עוד בכלל, התעייפתי מכל הדרכים החדשות האלו של הקריאה ובעיקר מזה שגם אם אין הספק רשמי של קריאה, תמיד נראה היה לי שאני רחוקה מאד מלעמוד אפילו בו. זה לפחות הדיבור שרץ אז ביני לבין עצמי שהוביל אותי לשתוק מול הקריאה.
מה שמטריד ומרגיז בכל הסיפור הזה שזה מרגיש כאילו נדחפתי לאיזשהו תהליך של מחסום יצירתי רק בלי ליצור. הרי שבשונה מתהליך בו יוצרים נחשפים ליצירות מכל מיני סוגים ומגיבים באילמות ושיתוק מול כישרון שאינו שלהם ובעיקר מול המחשבה שלעולם לא יוכלו לייצר משהו מרשים כמו זה שהרשים אותם הרי זה לא המקרה שלי. אני רק תביאו לי רק פטל מוגז עם הספר שלי, ואני מסודרת. שום מחשבות על יצירה ויצירתיות מצידי.
בשלב מאוחר יותר, ההימנעות הזו מקריאה נגררה גם לכל מיני תחומים אחרים, כאלו שכבר עייפתי מלספוג מהם את מה שאיפשהו בעבר דווקא היה לי די נעים.
אין פה תחרות אני יודעת. אפילו ביני לבין עצמי אין כזו. אני חושבת שזו רק תגובה לדברים האלו שלפעמים מה לעשות אי אפשר או לא רוצים להתמסר אליהם מספיק. ובתחושה הזו של בינוניות מול מה שעד לא מזמן היה המון, העדפתי להתנתק. זה לא שלא קראתי כלום, פשוט אפשר להגיד שהייתי די פאסיבית בספיגה הזו. היו מטלות, היו ספרים לקרוא וזה היה די נח מכיוון שהרגשתי שלפחות לא התנתקתי לגמרי מהמעגל שחשבתי שהיה לי נעים בו.
****
השבוע קנו לי ספר. ועכשיו הוא מונח בתיק, ולפעמים גם על השידה שאני אקרא בו.
ואני אקרא בו, זה די ברור, ולא כי לא נעים לי או כי אני חייבת, אלא מכיוון שאפילו אני יכולתי להבחין בכמה שמחה, (או אולי "סתם שמחה") הייתי כשנתנו לי אותו. וזו כנראה נקודת המפתח הכי טובה בשבילי לבוא ממנה אל הקריאה, או לפחות נקודת מפתח הכרחית.
(כי בכל זאת מי רוצה לוותר על תדמית האינטלקטואל ולקרוא ספרים רק בשביל הפאן)
ניו-יורק בקיץ הייתה החופשה הכי ארוכה שהייתי בה מאז אני אדונית לעצמי. מאז שהתחלתי לשלם שכר דירה, שכר לימוד, שכר מים, שכר חשמל, שכר טחינה, שכר שוקולד, שכר נעליים, שכר נייר טואלט, מאז שכל דבר נהיה שכר, מאז שלא לעבוד מטיל אימה מכל מיני סוגים.
בחופשה הזו, השארתי בארץ הרבה מהמרכיבים המטרידים של החיים, אבל לא את כולם. (בסה"כ לא יכלתי להשאיר את עצמי פה). ניסיתי לזהות טוב טוב את כל המרכיבים האלו שהופכים את החיים לקצת יותר קרנבל, לבודד אותם, ולעשות בהם שימוש חוזר בארץ – כשאני שוב אהיה בכל הכאב בטן הזה של החיים. זה לא עבד. מה ל'שות, כשכואבת הבטן מי יכול להודות לאלוהים החמודה על זה שהוא לפחות לא עיוור.
כמי שרגילה להיות מוטרדת מכל מיני דברים 24/7, כבר לא פעם עבר לי בראש מה אם רק יכולתי לתעל את הטרדה הזו. בנתיים עוד לא מצאתי כיוונים כאלו, אבל הצעות יתקבלו בברכה רבה. עכשיו, כדי שהחיים לא יחשבו שאני כפויית טובה אליהם, אני חייבת להראות שגם רגעים של נחת לא נסתרים מעיני ואני מעריכה אותם. אז אני באמת משתדלת להעריך, אבל תמיד יוצא לי פחות להעריך ויותר להיות מודעת אליהם. כאלו לפעמים הם החיים שלי, כך הם נהפכו להיות מה שהם, וכזו לרגעים הייתה הנסיעה לניו-יורק. מודעת.
מעייף.
שני אירועים מודעים במיוחד היו בנסיעה המדוברת, בהם ברגעים של אושר חשבתי לעצמי איך אני לוקחת אותם, מפרקת אותם, ומשבצת אותם במקום אחר, כך שייצרו מעין התניה.
פאבלוב לא גר כאן 1#
הופעה של לאונרד כהן ב- Madison Square Garden, כרטיסים ב- 35 דולר לאחד, הכי זול שיש, קומה רביעית סוף השורה. (האיש והאגדה ייראו בגודל של נמלה, וממסכי פלאזמה ענקיים קשה להתרגש). בדרך ליציע הרבה מדרגות נעות ופחות מדי אנשים נעים, קצת לחץ, הרבה התרגשויות. אני מוציאה מהג'קט חטיף סניקרס ואוכלת אותו רגע לפני שנכנסים לאולם, ותוהה לעצמי האם כל פעם שאני אוכל מעכשיו סניקרס אני אזכר בהופעה הזו?! האם אני מייצרת פה התנייה רק על-ידי זה שאני תוהה במחשבה הזו?!
מאז עוד לא אכלתי סניקרס, ולכן אני לא יכולה להעיד על התניה שכזו. איכשהו נראה לי שגם אם היה מזדנב סניקרס לעברי, המחשבה\התחושה הזו שהייתי נזרקת אליה לא יהיו הדקות האלו לפני ההופעה, אולי רק המחשבה שלפני ההופעה על התניות אפשריות.
פאבלוב לא גר כאן 2#
יום ארוך בלונפארק הגדול בעולם (סיקס פלאג, ניו ג'רסי) או משו כזה, שאפשר לסכם אותו ב- "כמה פעמים בחיים שלכם חשבתם שאתם עומדים למות?" אני מסמנת לעצמי וי אחד. בדרך חזרה נוסעים באוטובוס תיירים, כזה שעושה הסעות מיוחדות מהפארק לסאבווי. זו נסיעה ארוכה יחסית – משו כמו שעה, לנו לקח שעתיים בתוספת תינוק שצורח כל הנסיעה אבא-אבא-אבא, וההורים בתחרות אוטיזם עם הילד מחליטים לא להיענות לקריאות האלו. כיף.
ב-mp שלי שוכב הפסקול של הסרט Where the wild things are- אותו ראינו כמה ימים קודם. אני כבר מחכה כמה ימים לשמוע אותו, אבל יש 2 תנאים: שההאזנה תהיה רציפה, ושיהיה אפשר להתרכז. (איזה כיף איתי). שעה נסיעה נראית לי בדיוק הזמן לזה, וגם יש לי אוזניות סוני חדשות וכיפיות שנרכשו עבורי. אני יודעת שמהרגע שאני אלחץ play, הנסיעה הספציפית הזו: ניו ג'רסי – ניו יורק, אוטובוס, ערב, אדרנלין גבוה, תחושה של רכבות הרים בכל פעם שעוצמים ת'עיניים, ובן זוג שמנסה לא לחשוב על ליטר לימונדה ששתה ואין לה דרך יציאה, עתידה להיות "הסרט" של הפסקול הזה. מכיוון שבאותה נסיעה הייתי שמחה ומאושרת עד אין סוף, הטיקסיות הזו בה שמעתי סוף כל סוף את הדיסק דיי ריגשה אותי. היכולת לזהות באופן מאד ברור את הרגע הזה כרגע מאושר, דרשה לזכור כמה שיותר פרטים וכנראה גם לקבע את הפסקול לרגע הזה שהתרחש.
מאז, כמובן ששמעתי את הפסקול הזה לא מעט פעמים (שלא כמו הסניקרס שלא אכלתי מאז), אבל המקומות שאליהם נזרקתי לא היו קשורים בנסיעת אוטובוס ההיא, אלא בניסיון הסופר מודע הזה להתנות.
נדמה לי שמה שנשארתי איתו בסופו של יום הוא שני ניסיונות לא חשובים וגם לא מוצלחים במיוחד להתנייה. לעצמי זה נראה כאילו ניסיתי לעבוד על מישהו שם בתת מודע הזה שלי ולכפות עליו תוצרים מסויימים לסיטואציות שונות. בכל מקרה, ברור שזה לא עובד ככה, ואת זה גם הכלבים המסכנים של פאבלוב יכלו להגיד לי.
אבל מילא ההתניות שלא עובדות, גם ככה סביבת המעבדה הזו בראש שלי מלחיצה, ואני שמחה לוותר עליה. מה שמטריד באמת הוא כשהרפלקסים מקולקלים. כשאת מזהה מולך עפ"י כל הקריטריונים (הטבעיים, לא כאלו שהעולם לימד אותך), שעכשיו צריכה להיות שמחה, אבל מה לעשות הרפלקסים לא עובדים, הגרון יבש ואין רוק.
אוטובוס כפול 66 מקומות ישיבה להיות ביניהם, משמע אוטובוס מלא באנשים. על הפרק התרחשות שתתרחש באדיבותו של צלצול הטלפון שיעביר מסר חיובי או שלילי. מכיוון שהתרחשויות מתרחשות כל הזמן, רק הגיוני שמישהו גם מודיע עליהן ושמישהו גם מקבל אותן. אוטובוס מלא באנשים שלפחות עד סוף הנסיעה חלקם ידע טיפה יותר טוב מה מכאן והלאה. אני מנסה לנחש לאלו מהם כבר הודיעו היום משהו חשוב, ולאילו זה הולך לקרות תוך כדי נסיעה. יש גם את אלו שאני מהמרת עליהם בסנוביות ששום מסר קריטי לא עבר או יעבור דרכם היום.
אבל מסתבר שדברים חשובים קורים לאנשים גם בנסיעת אוטובוס מעופשת בלי שאפילו נדע.
חושבת אובייקטיבי
אדם נכנס לחדר חשוב, (את זה אפשר לדעת כי יש שלט מתכתי מחוץ לחדר) ובו שעון חשוב. גם שם מתרחשות התרחשויות חשובות, כאלו שבעיקר צריך לדבר עליהן המון. עד שייצא מהחדר, בטוח ידע לפחות עוד טיפה על עצמו. אם לא ברגע שיצא, אז בדרך הביתה, אלא אם מישהו שהוא מכיר יתפוס אותו בדרך ויספר לו איזה סיפור על משו חשוב שקרה לו היום.
אני מנסה לנחש מה אובייקטיבית נחשב חשוב ואיכשהו זו נעשית להתרחשות העיקרית. גם 300 שקל לשעה לא יכולים לגרום להתרחשויות להתרחש.
קלישאות חינמיות
קרה מתישהו ואיכשהו ביקשו ממני די בכח, אבל לא באלימות לרקוח התרחשות. מכיוון ששום דבר לא הצליח לסקרן או לעניין אותי, ממש כמו בחדר החשוב עם השעון והשלט, שוב, רק חשבתי על מה שאמור להתרחש ואני מונעת ממנו. עד שכבר נגמר, ועד שכבר חשבתי על משו, קרה, שהתרחשו רק הדברים הטובים האלו להם ציפיתי במסלולי חדרים חשובים ומבוזבזים וגם בהתמהמהות חינמית.
ככה קורה שגם להתמהמהות שלי נהיה לפעמים כבר בוער לקרות. ובשאר הפעמים, שזה הרוב, דברים קורים. אם לא מעצמי, אז מעצמם.
כשהתמהמהות כזו מצליחה להיות נוחה למי שליידי, היא בעיקר נהפכת לאהובה על-ידי. אז גם מסתבר לי שהתרחשויות — קורות — כל הזמן — כאשר אני עוצרת משו אחר מלקרות בכל מקום.
הדרך ללא לעשות כלום מסתבר, גם היא מרובה בארועים. כך, אחרי ההגשה האחרונה בתואר, כיבדה אותי הבטלה היחסית באירוע מחמם לב שפתח את חגיגות הסיום. רוח אלוהים (זו הטובה) שנחתה על מכונות השתיה השנואות באוניברסיטה הרעיפה עלי 6 בקבוקי נב יעות אפרסק בטעמים. כך מה שיכל להיות רק משמח לבב לפשוטי העם הפך להיות לא פחות מקארמה חיובית לסיום התואר שליוותה אותי בתחושת הילה וב-3 ליטר אפרסקים בתיק.
יום ראשון מוצלח בממלכת החופש.
תמונת מחזור
את האחראי בבקשה
בהתחלה עוד האמנתי שהמקרה עם הנביעות שנשפכו אלי מן המכונה זה איזה שיתוף פעולה בין האוניברסיטה ו"העולם", או דרכה המנומסת של האוניברסיטה לאחל לי דרך צלחה, ולארגן סיום גרנדיוזי לתקופה מפרכת, אבל משו בסיפור הזה היה חסר. כולם יודעים שהמזכירוֹת של מדעי הרוח בסה"כ דיי כלבות, ובכלל המזכירה הנחמדה היחידה בכל הפקולטה יושבת בבניין אחר, ולכן לא יכול להיות שהאלו של אותו בניין אחריות לכל הטוב הזה. נדמה לי שמי שחיפשתי אחריו זה את האחראי. בסה"כ גם על דברים משמחים, מישהו, כדאי לו לקחת אחריות. כשזה לא קרה ואף אחד לא לקח אחריות, חשדתי באירוע כתרגיל מלוכלך של החוג לבדוק את היושר שלי. בהמשך החשדות שלי התגלו כפרנויה מחוזקת על ידי חברים מבהילים.
כך, בסופו של יום אף אחד לא התקשר לאחל איחולים, אף אחד לא התקשר לטעון שראו אותי לוקחת 6 בקבוקי נביעות אפרסק ממככונה שלא הפסיקה להזרים החוצה משקאות. הם, בטח לא אכפת להם. לא מהבקבוקים ולא מהקארמה. בטח לא מזה שעוד תלמידה סיימה את התואר.
הילה
וככה אט אט הדלדלה אספקת נביעות אפרסק במקרר הקטן שלי. יום אחד היו לי 6 בקבוקים + סיימתי את התואר, ביום אחר כבר היו שם כמה פחות, וכבר לא זכרתי איך מקטרים על דברים שאתה צריך לעשות ואין לך כח אליהם. בסופו של דבר זה היה רק הבדל קטן, יום אחד יש לי עוד עבודה להגיש, וביום שלאחרי כבר לא. ואז, כשהילת הסיום התלכלכה במחשבות כמו "עכשיו אפשר לשטוף את הבית כל שבוע", הבנתי שמה שאני באמת מחכה לו הוא מעין הכרה גלובלית במאמצי להשתלב בחיים הבוגרים למרות ש – מ י בכ ל ל ר ו צ ה ח י י ם ב ו ג ר י ם, מ י ?! כל מה שרציתי הוא חיבוק+חיזוק שמקבלים ילדים, אבל על משהו שיכולים לעשות רק גדולים. אני יכולה להיות גם ספציפית יותר: רציתי מדבקת סמיילי, כזו שמקבלים במשרד הפנים ומודבקת ליד התמונה בת.ז. (אם כי אני אישית לא הייתי רוצה לכלוא שום סמיילי באיזה מאגר ביומטרי, של משרד הפנים. זו אולי בעיה טכנית שאני אצטרך להתמודד איתה בדרכי להכרה רשמית?!)
אין קץ לילדות
זה קצת סותר לפעמים. אתה רוצה שימחיאו לך על דברים שאתה עושה כמבגר רק כדי להרגיש ילד גדול. ילד שעשה בחירה של גדולים, ולא מבוגר שעשה בחירה אחראית ושקולה. יכול מאד להיות שזה בסה"כ די אינפנטילי. אולי. אולי לא. כל הילדות שלנו אנחנו רוצים להיות כבר גדולים ומתישהו כבר החליטו בשבילנו שאנחנו כאלו. אנחנו אישרנו את זה בהתלהבות שרק ילדים מסוגלים לה. ועכשיו אתה רק מת להיות ילד.
נדמה לי שזה בכלל לא קשור עד כמה הילדות שלנו הייתה מושלמת, אלא משהו שהוא מעין אידאה שאנחנו חושקים בה, לא בהיות ילדים שוב, אלא אולי יותר מהכל להתעטף בבועה שהייתה אפשרית רק כשהיינו ילדים.
גיליתי לי שהמקום בו הבועה הזו נוכחת מספיק, אלו הם רגעים של איזון. המאזניים נוטים חזק על ילדות או ילדותיות. אולי יש לקרוא למאזניים שלי מלאכסוניים. אולי האיזון הרגיל הוא לא הכי הכרחי בעולם שבו הצחלת להתארגן על רגעים אמיתיים של ילדות בצהרי יום.
בעבודה האחרונה שלא התקבלתי אליה, אמר לי האיש שהכתיבה שלי נוטה לעיתים למסורבלות.
אז א.הוא אולי כנראה לא יודע את זה, אבל הכתיבה של אמא שלו הזונה נוטה למסורבלות. וב. למרות שאני דווקא הערכתי לחיוב את כַתָבת הניסיון סוג ז' שכתבתי, יט'ס טרו, מה שהוא אמר. הכתיבה שלי מסורבלת. זה בטח כי המח שלי מסורבל, המחשבות שלי מסורבלות וגם הדיבור שלי מסורבל, אם כבר קרה ובכלל טרחתי להגיד משהו. אני גם מעדיפה להשאיר את כל אלו ככה. כשיבוא היום ומישהו יגיד לי משהו על המחשבות הקוהרנטיות שלי ועל הדיבור הברור שלי, אני אדע לא לאשר את זה בהתלהבות. אבל על זה כנראה רק ילדים (וגם ילדות) גדולים יכולים לחשוב.
